המתנות שלי לעולם (זה לא מאמר רק לסנטה קלאוס)

במשך שנים משפט כמו "המתנות שיש לי לתת לעולם" היה מעורר בי כיווצי פנים לימוניים. אפשר לדמיין אותי מגיבה עם עוד פרצופי פירות העונה כשנתקלתי בכל מיני ססמאות רוחניות ריקות שהפכו לנחלת כל מיני מנטורים.
אז איך הגעתי להיות זו שמשתמשת במשפט הזה רחמנא לצלן? (זה קורה רק במקומות הכי מתאימים!)
ומה למדתי בדרכי הרוחנית בזמן שנסתי על נפשי מהייעוד שלי רק כדי להבין שאני הוא הייעוד?
המשיכו לקרוא :)

יש אנשים שברור להם מה המתנה שלהם: הם מציירים, מרפאים, כותבים, מלמדים.
לעומת זאת, יש רבים אחרים שמסתובבים עם תחושה פנימית של משהו שיש להם לתת – אבל לא מצליחים לקרוא לו בשם.
כשמנסים להלביש את זה על מקצוע מסוים, זה בכלל הופל לסימן שאלה גדול ולתוכו נכנס כל קונספט ה"ייעוד" הגדול ולאן פנינו בחיים?

אני רוצה להציע טוויסט בעלילה הזאת.
לקחת אותך רגע אל תפישה חדשה שבה יש מרחב שלא קיים בו רק ייעוד אחד ושמתנה היא בעצם שם נרדף לתשוקה. 

המתנה היא קודם כל לעצמי 

התפישה הישנה אומרת שהמתנה היא משהו שאנחנו צריכים לחלוק עם העולם: "יש לי משהו לתת החוצה".
ערכה של מתנה אמיתית טובה הוא בכך שהיא מיועדת קודם כל עבור עצמנו.
אם יש משהו שפתח לנו צוהר חדש, שהצית בנו תשוקה, שסיקרן אותנו, שמשמח אותנו מאוד- הוא קודם כל בשבילנו.
אנחנו לא באמת נוכל להעביר הלאה מתנה שלא פתחנו אותה.אחת המתנות שלי התחילה בדיוק ככה, קודם כל לעצמי.

הסיפור האישי שלי על מתנות

הכול התחיל מתוך סקרנות ליצור קשת לשיער מפרחי בדי לבד בעבודת יד. זה בער בי. קניתי בדי לבד צבעוניים, ציוד, ובהמשך גם סיבי צמר כדי להוסיף מרקם אחר.
הקשת הראשונה יצאה מופלאה ואחריה נולדו עוד רבות אחרות.
אבל דווקא סיבי הצמר הובילו אותי לגילוי חדש – נחשפתי עולם הליבוד.
זכרתי שראיתי פעם שמסיבי הצמר האלה אפשר ליצור בובות וצללתי פנימה.
קניתי מחטים, צפיתי בסרטונים, התנסיתי, והתאהבתי.
יצרתי פיות ובובות ובהמשך חיברתי בין היצירה לעולמות הרוח: לכל בובה הצמדתי מסר.
ביריד מקומי הצגתי את הבובות ואת תכשיטי שיער תחת השם "גחליליות" – התגובות היו מרגשות! הדוכן שלי התרוקן כמעט לגמרי.
משם המשכתי ליצור בובות בהזמנה אישית ואפילו לעצב חלון ראווה בחנות פרחים כשהבובות שלי התארחו בה למכירה.

אני מספרת את הסיפור הזה כי אף אחד מהצעדים שקרו לא היה מתוכנן ואפילו לא חלמתי עליו. הלכתי אחרי תשוקה שבערה בי, עקב בצד אגודל ולא צפיתי את איך שהדברים יגיעו גם אל האחרים: אני מקבלת הודעות מרגשות מאנשים שמשתמשים בערכת הקלפים וכשיצרתי בובות הן שימחו בתים רבים.
המתנה שלי יצאה אל העולם, אבל לא לפני שהסכמתי לשחק איתה קודם, בשעות הפנאי שלי ולגמרי בשביל עצמי. 

המתנה היא גם הייעוד?

לא, יש לי עוד כמה סיפורים כאלה :) אף אחד מהם לא דומה לשני. 
הייעוד שלנו הוא להיות כל מי ומה שאנחנו, ליצור ולשתף בזה- אם בכך אנחנו בוחרים.
מה ששם לנו מקלות בגלגלים זה הראש- הוא רוצה לדעת מה יקרה, לאן זה יגיע, האם ההשקעה שווה ומה יצא לנו מזה מלבד לשחק.
אבל המתנות שלנו הן הדבר הזה שיוצר חיבור ביננו לבין העולם.
לפעמים אנחנו נדע בוודאות לאן אנחנו רוצים להתקדם ונכוון את עצמנו למטרה ולפעמים המתנות שלנו פשוט יקבלו אוויר-
אנחנו אף פעם לא יודעים במי הן יגעו ובאילו אופנים. 
במציאות הזאת הקסמים עובדים די מדהים כשאנחנו לא מבקשים לשלוט בהם ולדעת איך זה יקרה. 

המתנות שלנו יכולות להגיע בגדלים ובצורות שונות, הן יכולות להוולד מתוך תחומים ומהויות שונות אבל, הן כולן שלנו. 
אם לא ברור לך מה המתנה שלך לעולם, ככל שתלכי אחר התשוקה שלך, כך היא תיחשף.
אם אתה לא יודע מה הדבר הזה שיש לך, ככל שתבטא את עצמך יותר, כך תוכל לתת עוד, קודם כל לעצמך, ואחר כך גם העולם יוכל להינות.