כשאנשי המולטי מוצפים

כאנשים מרובי תחומים אנחנו נוטים להעמיס על הצלחת שלנו, גם כשהיא מלאה.
זה יכול להיות עומס מוחשי כמו ערימת ספרים שמחכה לנו ליד המיטה, פרויקטים שהתחלנו, לימודים, תחביבים בשעות הפנאי ועוד.
וזה יכול להיות גם עומס מנטלי או רגשי: סקרנות שמעסיקה אותנו, רשימת תוכניות שאנחנו מנהלים בראש שלנו, תיעדוף משימות, תשוקה לעשייה חדשה שממתינה להתממש ועוד. 

כל זה יכול להיות מאוד, מאוד מציף.
אנשי המולטי פוגשים אתגרים רגשיים ומעשיים שיוצרים תחושה שלפעמים קשה לנוע דרכה.
ניהול לוח הזמנים שלנו הופך להיות משימה מורכבת, מימוש תוכניות ורצונות הופך לקשה עד לא אפשרי ואפילו המשימות שאנחנו ממש מצפים להן יכולות להפוך למשתקות ואותנו לחסרי אונים.

איך מרגישה הצפה?
- תחושה של לחץ פנימי לאור העובדה שיש לנו זמן מוגבל ביממה.
- תחושת פומו שעולה בכל פעם שאנחנו מרגישים צורך לבחור ולהתמקד.
- תחושת חרדה מתעוררת בנו כשאנחנו נדרשים להתחייב.
- שיתוק מרוב אפשרויות, הכל נראה גדול, מעורפל, מאיים ומבלבל.
- תחושה של חרדה, כשלון או פחד אל מול אתגרים מרובים המובילים לדחיינות.

אז מה עושים הצפה?

הנה כמה אפשרויות שיכולות לעזור ולהקל על תחושת ההצפה ואפילו לפוגג אותה.
האפשרויות האלה יכולות לתמוך בכל מי שחש הצפה ולא רק אצל אנשי המולטי כמובן :)

1. לפרק משימות לחלקים
אם יש משהו שמציף אותנו במשימה מסוימת והיא תהפוך לשיתוק או דחיינות, נוכל לפרק אותה לכמה חלקים.
גם אם היא נראית לנו פעוטה, או משהו ש"כולם עושים בצ'יק צ'אק"- זה לא משנה. חלקי המשימה יכולים להתפרס על גבי כמה ימים, או כמה שעות- ככל שנבחר.
ברגע שנסמן ✔️על חלק אחד במשימה שלנו, גם הקטן ביותר- זה יצור בנו תחושת מסוגלות והצלחה ופחות רצון לדחיין את כולה כמקשה אחת.

2. לעצור
אם אנחנו מוצפים אין טעם שנדחף קדימה בכח- זה פשוט לא יעבוד. 
זה הזמן לעצור את העיסוק במה שהציף אותנו (מנטלית או פיסית) ולהתפנות למשהו שעושה לנו טוב. יש צורך ב"הארקה" של ההצפה ואין טעם שננסה להתעלם מהתחושה הזאת- כי היא תציף בנו עוד מזה גם בפעם הבאה.
כדאי לעצור הכל ולעשות משהו שנעים לנו: לטייל בטבע, לצייר, ללכת לאכול, לשיר ועוד.

3. כתיבה
כתיבה רציפה ושוטפת, מבלי לחשוב יותר מידי על המילים, יכולה לגלות לנו משהו על עצמנו ועל ההצפה שאנחנו חווים. זו יכולה להיות גם כתיבה שבה אנחנו יכולים לפרוק ולתעד עבור עצמנו את מה שאנחנו מרגישים.
כתיבה היא עוגן. היא עוזרת לנו "להוריד" את הכל ולקרקע את התחושות שמתחוללות בתוכנו ומציפות אותנו.

4. לנשום
נשימה עמוקה תמיד מיטיבה איתנו. היא מורידה את רמת החרדה ומחברת אותנו לתוך עצמנו מחדש. דרך מיקוד הנוכחות בחזרה אל הגוף (בזמן ההצפה אנחנו נמצאים מאוד בתוך הראש), נשימה עמוקה והכנסת חמצן, תיווצר תחושה חדשה באופן מיידי.
אני עובדת עם נשימה הרבה שנים וזו הדרך הכי מופלאה בעיני לפוגג כאוס.

5. לבקש עזרה
אנחנו יכולים לפנות למישהו שמכיר אותנו ואנחנו סומכים עליו. הוא לא חייב להבין בנושא שאנחנו מוצפים לגביו אבל נוכל לשתף אותו ולבקש שישאל את השאלות הנכונות, להציע לנו משהו שאנחנו לא מרשים לעצמנו או פשוט להיות איתנו רגע.
לפעמים, לא להיות לבד בתוך זה יכול להוציא אותנו מההצפה הרגשית ומתחושות החרדה והבדידות שיכולות להתלוות אליה.

6. ליצור תוכנית
אנחנו יכולים ממש לכתוב תוכנית אסטרטגית לטפל במה שמציף אותנו.
בשונה מהסעיף הראשון שבו נחלק את המשימה לחלקים, כאן מדובר על משהו יותר הוליסטי שלא נוגע רק להשגת המשימה אלא ממש לטיפול אחר בעצמנו.
למשל, התוכנית יכולה לכלול את כל הסעיפים שכאן, או רק חלק מהם.
התוכנית יכולה ללמד אותנו משהו חדש על עצמנו או ליצור בנו דפוס התמודדות חדש שלא הכרנו לפני כן. 

7. להסכים
אולי זה הדבר הכי חשוב בכל אתגר רגשי שעולה בנו.
להרשות לעצמנו להרגיש.
הדבר הראשון שאנחנו עושים באופן אוטומטי הוא להדוף, לרצות לא להרגיש, לפחד מעומק הכאב, הפחד או התסכול.
אבל ככל שנדחק בזה ללכת- זה יעשה יותר רעש כדי להשאר.

הצפה היא אחד הסימנים לכך שנדרשת רגע רגיעה ואז דרך פעולה חדשה.
לפעמים אנחנו מרגישים מוצפים ובכלל לא שמים לב לכך שזה מה שאנחנו חווים. 
ככל שנדע לזהות את התחושה הזאת ולפעול בדרך אחרת מהאוטומט שלנו, נוכל להוריד את מפלס ההצפה בפעמים הבאות ולטעת בעצמנו תחושה של בטחון ועוגן פנימי עמוק יותר לתוך עצמנו.