החלקים הכואבים בחיי המולטי

הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו, אבל ככל שהדרך שלנו תהיה קצת אחרת, כך גוברת הסבירות שניתקל באתגרים שיפגישו אותנו שוב ושוב עם אותו כאב.
ברור שכולנו היינו רוצים להניח אותו בצד ולצעוד בלעדיו, אבל דווקא מתוך המפגש עם הכאב הזה, יש לנו הזדמנות להתפתח, לצמוח ולגלות אולי את הדבר הכי חשוב:
שזה בסדר.
שאנחנו לגמרי בסדר, גם כשלפעמים הכאב מציף תחושה שמשהו אצלנו הוא ממש לא בסדר ומערער אותנו לחלוטין.
הכאב הזה יכול להתבטא בתוך מנעד רחב שבין דכדוך לדכאון.
במאמר הזה אני רוצה להסביר למה זה קורה:

היעדר ייעוד ברור  

כשאנשי המולטי מסתכלים החוצה אל העולם נראה שהתנועה ה'נורמלית' היא התמקדות והתמחות בתחום מקצועי אחד.
בעוד שנדמה שלאחרים יש ייעוד ודרך מאוד ברורה, תחושת חוסר הייעוד וחווית חוסר התכלית למול זה, יכולה להציף.
לפעמים יעלו בנו שאלות קיומיות שלא תמיד יהיו מובנות לאחרים ולפעמים נמנע מלשתף בהן בכלל. יהיו פעמים שבהן לא יהיה לנו קל למצוא תשובות מספקות במעגלים המוכרים לנו גם כשנשתף.
בדידות, תחושת חוסר ערך וזרות הם חלק מהכאב הזה.

כשלדעת יותר הופך לתחושת חוסר

כאנשי המולטי אנחנו יכולים להחזיק ידע בכמה תחומי מקצוע, לפתח כישורים בשעות הפנאי ולחקור עולמות חדשים מתוך תשוקה נטולת רסן. 
ככל שנצרוך יותר ידע ונתנסה בתחומי מקצוע מגוונים, עלולה לעלות בנו דווקא תחושה של חוסר.
המחשבות שיכולות להוביל לתחושה הזאת הן שאם לא התמחינו בתחום ממוקד אחד, הידע שלנו הוא לא מספיק עמוק, מקצועי או רציני.
המחשבות יספרו לנו שאנחנו רק משחקים או, שפשוט עדיין לא התבגרנו.
המחשבות האלה יכולות ליצור כל מיני ביטויים, למשל כמו בתסמונת המתחזה, ומספיק שהן "רק" ילוו אותנו ברקע, תחושת החוסר תיצור כאב.

התנגדות לקולה הפנימי של התשוקה

התשוקה היא מניע מרכזי בחיי המולטי, כמו קול פנימי מכוון. 
לפעמים יעלו בנו התנגדויות מול הקול הפנימי הזה והן ייצרו סתירה פנימית: ההגיון שמצביע על מה שיותר "נכון" לנו, קולם של הפחדים, הצורך לרצות את הסביבה ולהתאים את עצמנו, הקושי להיות שונים ועוד.
מצד אחד, הקול הפנימי האותנטי שלנו ומהצד השני, הקול המתנגד לו. 
ההתנגדות לקול התשוקה המכוון בתוכנו עלולה ליצור תחושת החמצה או חוסר מימוש. התמהמהות, סתירה פנימית ובלבול והם חלק מהכאב. 

רעב מול צמצום

אחד מהאתגרים שיוצרים צמצום אצל אנשי המולטי הוא האתגר הכלכלי.
יש כמה סיבות לזה: תחלופת עבודות תדירה, תמחור עבודה נמוך כבעלי עסק מרובה תחומים, הקושי לתכנן ולממש קריירה מרובת תחומים ועוד (אפשר לקרוא בהרחבה אודות אלה ממש כאן).
אל מול אותו הצמצום, אנשי המולטי נמצאים גם ברצון מתמיד ללמוד ולרכוש עוד מיומנויות- באופן מקצועי וגם כתחביב בשעות הפנאי, אבל כל אלה דורשים מימון שלא תמיד מתאפשר כלכלית.
בין שני אלו- הרעב להתפתח והצמצום שנוצר לפעמים, עולה תסכול או תחושת חוסר אונים שגם הם ביטוי של כאב.

התבוננות עצמית מתמדת

אפשר לומר שהמודעות העצמית נוכחת מאוד בחיי המולטי. מתוך החיבור אל הקול הפנימי מתאפשרת ההקשבה לשאלות שעולות, לשינויים ולמקצב.
לפעמים מופיעים גם קולם של השיפוט והביקורת העצמית ומתחזים לאותה הקשבה פנימית- קולות הביקורת יכולים להידמות כהדרכה פנימית שמכוונת אותנו ולבלבל. 
הביקורת מעלה בתוכינו אמונות שטבען הוא לצמצם אותנו, למשל כמו; "אי אפשר הכל" או "לחשוב קודם כל על הצרכים שלי זה פסול". 
חשיבה מרובה יכולה ליצור שיתוק, המנעות או ביקורת עצמית מבטלת- כל אלו הם גם חלק ממה שיכול להסב כאב. 

המפגשים עם כל סוגי הכאב האלה, יכולים להופיע ולצוף בצמתי חיים שונים, בתוך ניהול קריירה ובמערכות היחסים שלנו. 
מתוך הראייה הרחבה והמפוקחת יותר של הדברים ובהיעדר מציאת 'שותפים לדרך' שיביעו הזדהות עם מה שאנחנו חווים- עולה גם תחושה של בדידות.
אם בבתי הספר היו מלמדים אותנו יותר התבוננות וחקירה עצמית, הכאב הזה היה מרגיש הרבה פחות בודד והרבה יותר נורמלי- ממש כפי שהוא באמת. 

אתה\ה לא לבד.