טביעת האצבע הייחודית לנו

טביעת האצבע הייחודית לנו היא העבר, ההווה והעתיד שנפגשים יחד כדי לרכל עלינו.
זה אולי נשמע קצת מוזר בתור התחלה של מאמר רציני, אבל כדי לפגוש את עצמנו קצת אחרת לפעמים, עדיף לזוז קצת מההגיון.

אנחנו נוטים לקחת ברצינות רבה מידי את האופן שבו אנחנו מזהים את עצמנו, הקושי הזה נשען על תפישות דרמטיות של איך זה 'צריך' להיות והוא מעוות 

הסיבות לזה הן מגוונות: תפישות דרמטיות שאומרות לנו איך זה 'צריך' להיות, הפחד שנשמע יהירים להשמע יהירים, כי קשה לנו לראות עצמנו כפי שאנחנו באמת (היוש ביקורת), כי אנחנו משתנים כל הזמן, לומדים ומתפתחים

 זה רק כי אנחנו נוטים לקחת ברצינות רבה מידי את האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו.
אנחנו לכודים בכל כך הרבה תפישות דרמטיות שעל פיהן אנחנו 'צריכים' להיות, שלפעמים אנחנו שוכחים את האמת האבסולוטית היחידה: שאין באמת אחת כזאת.

אם העבר, ההווה והעתיד היו נפגשים לרכל עלינו, כאילו הם אלה שמכירים אותנו הכי טוב, מה היה עולה בפגישה שלהם?
דמיינו שלוש סבתות יושבות אחר הצהריים אחד לתה ועוגיות, הן כבר ראו הכל ושמעו הכל, אין להן תוכניות לשעות הקרובות ומה שהכי מעניין יקרה זה כשהשם שלנו יעלה והן, הן כמי שכבר מכירות אותנו הכי- הכי טוב, מכירות גם את הסודות הכי כמוסים שלנו.

הסבתא מהעבר תספר על איך גדלת, מה עניין אותך, מה משך אותך. היא תספר על הילדות שלך, איך החיים שלך היו מאדימות כשפרצת בבכי מאוכזב, מה אהבת לזלול, עם מי מהחברים שיחקת, אילו תחביבים פיתחת עם השנים ומה עניין אותך בבית הספר.
הסבתא מהעבר מכירה אותך כמו את כף ידה, היא הייתה שם עם האהבה הראשונה לך, הפחדים, ההתרגשות, הגשמת החלומות, הטיול אחרי הצבא. 

הסבת מהווה תספר