על דחיינות וערך עצמי

"כל אדם צריך לשאוף ללמוד לפני מותו ממה הוא בורח ולאן ולמה"

_{ג'יימס ת'ורבר}

לדחיינות יצא שם רע ובצדק!
היא מעכבת את מה שהיינו הכי רוצים לסמן עליו וי ונתפסת לרוב כחולשת אופי, כעצלות או חוסר רצינות.
אבל מה אם דחיינות היא לא ביטוי של חולשה או פגם?
מה אם היא נמצאת שם רק כדי לשרת אותנו?
במקום להאשים את עצמנו ולראות בדחיינות כחולשה או פגם, נוכל למצוא בה הזדמנות תומכת להתבונן על עצמנו מנקודת מבט קצת אחרת, ככה לא נבהל כל כך מהדחיינות או מעצמנו ואפילו נפיק ממנה תועלת.
אם נבין ממה אנחנו בורחים, לאן אנחנו בורחים ולמה, כפי שג'יימס ת'ורבר מציע, יכול להיות שנזכה בעצמנו מחדש.

איך הדחיינות משרתת אותנו?

הדחיינות מייצגת את קולה של ההמנעות.
ככל שנדחה רעיון או משימה כך גם נמנע מלהתעמת איתם או בעצם, בעיקר עם עצמנו.
כשאנחנו מבינים שמקור הדחיינות הוא המנעות, יהיה לנו קל יותר לבדוק את הסיבה או לאשש תחושה שלא נתנו לה עדיין מקום. 
הדחיינות משרתת אותנו בשני אופנים:
הראשון, היא שומרת עלינו מפני פגיעה בערך העצמי שלנו. 
הפסיכולוג והחוקר מרטין קובינגטון מתאר במחקר שלו קשר הדוק בין דחיינות לערך העצמי. (Covington, M. V. 1984- The self-worth theory of achievement motivation). קובינגטון מצא שאנשים יגנו על הערך העצמי שלהם כשהם חוששים להכשל במשימה, לקבל עליה ציון נמוך, או כשהיא תהיה פחות ממושלמת.
הדחיינות היא אסטרטגיה ששומרת על הערך העצמי שלנו. אם נצליח לראות את הדחיינות באור אחר, כלומר ככזו שלא קובעת את היכולות שלנו ואת הערך העצמי, נוכל  לגשת אליה עם פחות דחף להמנע ממנה. 
האופן השני שבו הדחיינות משרתת אותנו הוא בכך שהיא מכוונת אותנו להקשבה, דיוק והבנה.
כשמשהו "יושב" לנו לא טוב במשימה מסוימת, ההמנעות תשרת את אותה תחושה ותעורר אותנו לדחות את המשימה שוב ושוב.
אם משהו במשימה הזאת לא נמצא בהלימה עם התשוקה, הערכים או הדרך שלנו או אם קיים קושי בחיבור עם האנשים המעורבים, לא נרגיש שלמים איתה או שהיא תסומן ככשלון ידוע מראש גם אם באופן לא מודע. 
אגב, דחיינות לא מופעלת רק מול משימות, היא יכולה להופיע גם מול מפגשים חברתיים שנדחה שוב ושוב כי משהו בהם יעורר בנו המנעות מתוך אותן הסיבות.

מה נוכל לעשות כדי להתקדם בכל זאת?

1. ננסה להבין האם קיים משהו שמאיים עלינו במה שאנחנו מדחיינים- היעדר מספיק כלים כדי לגשת למשימה, או פחד מחשיפה למשל.
   אחרי נבין את המניע לדחיינות נוכל לתת לו מענה על ידי תוכנית נקודתית- להתייעץ עם אדם קרוב שיש לו ידע בתחום ויוכל לספק לנו כלים נוספים או למצוא דרך לטפל בפחד מחשיפה למשל. 
   
   
2. ניגש קודם כל לחלק שאנחנו אוהבים במשימה או זה שהכי קל לנו בו. זה יצור פחות התנגדות ויניע את ההתחלה כך שלא כל המשימה תיצבע בהמנעות.
   אם נרצה ליצור תוכן למשל והגרפיקה היא החלק שזורם לנו הכי בקלות ואפילו בהנאה- נתחיל ממנה.
   
   
3. נכתוב לעצמנו על פתק את מטרת המשימה, מה יצא לנו ממנה, או, מה התועלת שלה. למשל: להגיע ליותר אנשים דרך שיווק, להגיש את הדו"ח, לעשות סדר לקראת פרויקט חדש וכו'.
   
   
4. נתחבר לתשוקה החבויה בתוך אותה משימה, הדבר הזה שמדליק ומניע אותנו. הרבה פעמים אנחנו נמשכים למשימה באותה המידה שבה אנחנו נמנעים ממנה וזה יוצר ואקום. כאן אני מציעה שנתחבר מחדש לאותה התשוקה, למשל: להשמיע את הקול שלי, התשוקה ליצור ועוד.
   אם מדובר בבירוקרטיה אפרורית נוכל להתחבר לתשוקה שלנו לסיים עם זה כבר! ואם נרצה ללכת רחוק יותר נוכל להציע לעצמנו תגמול נחמד לכשנסיים איתה ולכוון את התשוקה שלנו לשם.
   
   
5. ניצור לעצמנו הפסקה או מרווח שבו לא נעשה שום דבר שקשור למשימה הזאת, לא ננסה לפתור כלום או לתקן וגם נניח את רגשות האשמה רגע בצד. פשוט ניתן לעצנו "פס" לא להתעסק עם זה (לפחות יום אחד).
   זה יאפשר להצפה סביב זה לשקוע ויצור יותר פניות מנטלית כשניגש לזה מחדש. 
   
   
6. נפרק את המשימה הגדולה לתתי משימות קטנות מההתחלה ועד הסוף. את המשימות נוכל לפרוס לאורך כמה זמן שנרצה. בכל יום נכתוב לעצמנו עם אילו תתי משימות נרצה להתקדם ולסמן עליהן וי- גם אם אלה משימות שאמורות לקחת דקות בודדות.

בהדרגה, מתגלה שהדחיינות היא לא רק בעיה שצריך לפתור אלא ביטוי של שיח פנימי לא מודע. 
ההמנעות היא לא תמיד סימן לחוסר מוטיבציה או משמעת עצמית, אלא לעיתים קרובות היא ביטוי עמוק יותר לרצון לא מודע להגן על עצמנו, לצורך בזמן עיכול, או לאי־הלימה בין מה שאנחנו צריכים לבין מה שאנחנו בוחרים בו.
כשאנחנו מתייחסים אליה לא כאל כשל אישי אלא כקריאה לבירור, נפתח מרחב חדש של התייחסות לעצמנו, כזה שלא דוחק או מכריח אלא מאפשר בירור, התאמה ותנועה מדויקת יותר.
לא מדובר בדרך לעקוף פעולה, אלא בלהבין איך לפעול בלי להכריח את עצמנו להידחף פנימה בכוח.
כך, במקום לשאוף להתגבר על הדחיינות, נוכל להתחיל לשאול: מה היא מסמנת לי, מה חשוב לי באמת, ואיך אפשר לנוע קדימה בלי לוותר על עצמינו בדרך.

^{ניק ווג מדבר על תיאורית הערך העצמי כמפתח להבנה ולהתגברות על דחיינות}