למצות או לא להיות

אנשי המולטי מכירים מקרוב את תחושת המיצוי. 
זאת הרגשה שמאותתת לנו שכדאי שמשהו ישתנה, יקבל צורה חדשה או יפנה את מקומו לדבר החדש הבא. 
התחושה הזאת מלווה בשעמום או קושי להמשיך ולעשות משהו שכבר אין לנו בו עניין. אנחנו נזהה שמכאן והלאה שאין לנו מה לקבל יותר (משמעות, ידע, שמחה, סיפוק ועוד) ונחווה תחושת מיצוי.

אפקט העט הנופל

את תחושת המיצוי אני מכנה בשם "אפקט העט הנופל":
כשאנחנו מגיעים לנקודת אל-חזור מסוימת ומשם יהיה לנו מאוד קשה ומעייף להמשיך.
באופן מטאפורי, כשהעט נופל על הרצפה, תחושת המיצוי היא גם נקודת הכרעה. זה יכול להתרחש בכל מרחב בחיים שלנו- בקריירה ובתחומי העניין של שעות הפנאי.
באחת מהשיחות שלי עם אשת מולטי היא תיארה את תחושת המיצוי כך: "זה כמו הטיימר של השעון בתנור. ברגע שהוא מגיע לנקודת האפס ומצלצל אני יודעת שזה הזמן שבו הסתיים משהו ואין משם דרך חזרה".

מה תחושת המיצוי מעוררת?

תחושת המיצוי יכולה לעורר ביקורת כלפינו כולל גם ביקורת עצמית.
למה אנחנו לא מתמידים? אולי אנחנו ותרנים מידי, חסרי בגרות, עצלנים, לא מעריכים את מה שיש לנו, מפוזרים, קלי דעת ועוד קולות נוספים דומים שאנחנו רגילים לפגוש אל מול אתגרי איכות המולטי.
כשאנחנו מבינים לעומק מהיכן תחושת המיצוי נובעת ושהיא אכן הדרך הטבעית והבריאה שלנו להמשיך ולהתפתח, תחושות האשם והבושה שעולות מבפנים או מבחוץ לא ינהלו אותנו יותר.

למה אנחנו ממצים?

דמיינו פארק שעשועים רחב ידיים, כזה שיש בו את כל סוגי המתקנים הקיימים.
כל אחד מהמתקנים מציע לנו עולם שלם:
מה שאנחנו יכולים ללמוד על עצמנו מהשימוש בו, מה שאנחנו יכולים ללמוד על היכולות שלו, ההשפעה שלו על אנשים אחרים, מנעד התחושות הרגשיות שנחווה בזמן שאנחנו עליו, הפונקציות שלו, פיתוח וחשיבה יצירתית שלנו אודותיו, הפוטנציאל שלו, הדמיון והשוני שלו ביחס למתקנים האחרים ועוד אינסוף אפשרויות ביחס למה שכל מתקן כזה יכול להציע לנו ומניע אותנו לעלות עליו כדי ללמוד או לחוות.
אנשי המולטי מונעים (המניע משתנה מאדם לאדם) לבחור במתקנים מסוימים בלונה פארק המטאפורי הזה וכשאותו המניע הזה מגיע לסיפוקו- תחושת המיצוי מופיעה.

ברברה שר כותבת על תחושת המיצוי *בספר שלה ומקבילה את אנשי המולטי לדבורים ואת תחומי העניין שלהם לצוף הפרחים:
"אני די בטוחה שאף אחד לא שקל להאשים דבורה בכך שהיא לא ממוקדת ומאבדת עניין כל כך בקלות.
.. אנחנו מניחים שכשדבורה עוזבת פרח יש לה הסבר משכנע לכך, פשוט וחלק. בין אם היא נשארת על פרח 2 דקות או 20 שניות...
כולנו נסכים שהדבורה נחשבת כמי שמקדישה את עצמה מאוד למשימתה. אבל הדבורה לא מלאת תשוקה לגבי פרח אחד ספציפי, אלא היא מלאת תשוקה לגבי איסוף הצוף.
אם פספסתם את הנקודה הזאת, באמת שלא הבנתם את הדבורה".

שוב פעם??

נכון, לפעמים זה יכול להיות מעייף, מאכזב ומתיש.
לפגוש שוב ושוב מחדש את נקודת האל- חזור שבה מיצינו משהו וברור לנו שלא נוכל להמשיך בו.
התגובות שהבחירה הזאת תגרור, השינויים שצפויים לנו והרצון שלנו להיות "כמו כולם" יכולים לגרור אתגרים וקושי רגשי.
בשיחות רבות עם אנשי המולטי אני שומעת את הרצון "להתמקד כבר"\ "למצוא את הדרך שלי"\ "לנוח".
הרצון הזה נובע מתוך האתגר להבין את עצמנו באמת ומכך לבנות לעצמנו אורח חיים שגם יתאים לנו וגם יפרנס אותנו בכבוד. 
זה אפשרי!

קיימים כמה סוגי מודלים של קריירה עבור אנשי המולטי ומספר דרכים לבניית תוכנית שתכיל את כל תחומי העניין שלנו. 
בנוסף, רגע לפני שאנחנו עוזבים מקום עבודה בעקבות תחושת המיצוי אני מציעה לבדוק עם עצמנו האם יש משהו נוסף שנוכל לבדוק, או שבאמת תחושת המיצוי אכן מבקשת מאיתנו להמשיך אל הצעד הבא. 
כך או כך, תחושת המיצוי איננה משהו שאנחנו צריכים לתקן או לפתור אלא רק להבין את המנגנון שעומד מאחוריה ולדעת שהיא חלק מאוד טבעי ממנגנוני החיים שלנו.

_{Barbara Sher- i refuse to choose*}