מה עושים עם תחושת המיצוי?

את תחושת המיצוי אנשי המולטי מכירים היטב, היא חסרת פשרות ונוטה לדחוף אותנו באלגנטיות של פיל להניח למה שהיה עד כה ולהמשיך הלאה, מבלי להסתכל לאחור.
שעמום, חוסר מוטיבציה, תחושה שאנחנו מלאים עד אפס מקום, עייפות וחוסר עניין מוחלט יהיה התסמינים המוכרים של התחושה הזאת.

כשמדובר בפרויקטים ותחביבים בשעות הפנאי, השפעת המיצוי תהיה יחסית מינורית- יכול להיות שנרגיש שבזבזנו זמן לשווא (ממש לא! מדובר בלמצות כל רגע) או שהשקענו ממיטב משאבינו לריק (איך ריק יכול להיות כל כך כיף ומספק?).
לפעמים נפגוש ביקורת מהסביבה, המשפחה או מבני הזוג כי הם לא יבינו מדוע השקענו בלימודים אינטנסיביים אם בסוף לא עשינו עם זה כלום.
יכול להיות שנפנה את תחושת הביקורת הזאת כלפי עצמנו ונרגיש שנכשלנו- זה לגמרי אחד מהאתגרים הרגשיים שאנשי המולטי פוגשים.

כשמדובר במקום עבודה קבוע, תחושת המיצוי יכולה להשפיע חזק יותר בהיבטים הכלכליים, המעשיים והרגשיים.
השאלה שכדאי שנשאל את עצמנו רגע לפני שאנחנו מחליטים לעזוב היא, האם עשינו את כל מה שיכולנו?
יכול להיות מאוד שכן, יכול להיות שעשינו כל מה שיכולנו והגענו עד לנקודת מבוי סתום שבה אנחנו מרגישים שמיצינו וזה הזמן להמשיך הלאה.
אבל רגע לפני שנכריע אל מול התלבטויות רבות וכדי שנוכל לקבל החלטה טובה בעניין, אני רוצה להציע שתי אפשרויות שכדאי לבדוק מול עצמנו.
שתי האפשרויות מותאמות מאוד למאפייני איכות המולטי ויכולות לפתוח פתח להבנה פנימית חדשה אודות הבחירות שלנו בתחום הקריירה ובאופן כללי בדרך שבה אנחנו רוצים לממש את כל מה שאנחנו. 

1. להרחיב את המעגל

כשאני חושבת על חייו של המולטי, אני מציירת בדמיוני מפה גדולה שאני מכנה אותה "השדה". 
דמיינו מעגל של שדה רחב סביבכם, כזה המחולק לחלקים שונים- גדולים, קטנים ובינוניים בעלי מרקם ואופי נבדלים זה מזה.
כל חלק הוא עולם בפני עצמו. 
השדה הזה מייצג את תחומי המקצוע והעניין שלנו על כל גווניהם ואת עולמנו הפנימי, הוא לא קבוע והחלקים שלו יכולים להשתנות במהלך חיינו, בהתאם לתחומים אליהם אנחנו נמשכים. 
כדי שנרגיש מסופקים, חשוב שרוב החלקים בשדה שלנו יהיו מטופחים ומושקים.
כלומר, חשוב שהם יקבלו ביטוי בחיינו בדרך כזאת או אחרת.
לפעמים קורה שאנחנו שמים משקל גדול מאוד על מקום העבודה שלנו, מתוך ציפייה שהוא יספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים: פרנסה, למידה, עניין, משמעות, יצירתיות וכו'. אנחנו מתמקדים רק בחלק אחד בשדה שלנו ומשאירים את שאר החלקים עזובים או, פחות מטופחים.
במקרה כזה, תחושת המיצוי עלולה לצוף בשלב מסוים, כי החלק שהתמקדנו בו יהיה רווי בעוד ששאר החלקים בשדה ישארו צמאים.

מה עושים?
פותחים מחברת ופורסים דרך שרטוט השדה שלנו את כל מה שאנחנו מאוד רוצים לממש ולא קורה ביומיום:
מה הם תחומי העניין שלנו? לאן התשוקה או הסקרנות שלנו מושכת? האם יש משהו שמעניין אותנו ללמוד או להתנסות בו ולא נתנו לו מספיק מקום? 
הצעד השני יהיה לפרט מה הן הדרכים לממש כל אחד מהחלקים בשדה:
זה יכול להיות ספר, קורס, סדנה או לימודים, התנדבות, מפגשים חברתיים, פרויקט בנושא מסוים, פרויקט יצירתי ביתי כמו צביעה, גינון, נגרות, מקהלה, אמנות ועוד.

ועכשיו?
קדימה, נבדוק מה סדר העדיפויות שלנו ומה מושך אותנו יותר ונתחיל לשבץ כמה שיותר מהפעילויות האלה בלו"ז שלנו.
פרויקט גדול יקבל יותר זמן ומה שיש לו סדר חשיבות נמוך יותר, יקבל משבצת זמן ברווחים גדולים.
הרעיון הוא שהשדה שלנו יתחיל להרוות את עצמו בחזרה.
בדרך הזו, יכול להיות שתחושת חוסר הסיפוק בעבודה תהפוך למשנית עד בלתי מורגשת, כי מתוך שאר החלקים בשדה שלנו אנחנו נתחיל להרגיש מאוד מסופקים.
אם זה המצב, יכול להיות מאוד שנוכל להמשיך ולהשאר במקום העבודה שלנו לעת עתה. 

2. שינויים בתפקיד הנוכחי

לפעמים אפשר וכדאי לבדוק כיצד מקום העבודה הנוכחי יכול לספק את הצרכים שלנו מחדש.
הצורך בגיוון, למידה, יצירתיות, אתגרים, שכר מספק ומשמעות יכול לקבל מענה מחדש בהתאם לשינויים שאנחנו יכולים לבקש להכניס במקום העבודה שלנו. לכל אחד מהם יכולה להיות השפעה על עד כמה מקום העבודה שלנו מספק אותנו.
כשתחושת המיצוי עולה ואנחנו מרגישים שהסיפוק כבר לא נוכח, נוכל לנסות ולבדוק האם הגדרות התפקיד יכולות להשתנות, כיצד נוכל לגוון את העשייה, האם יש מקום ליזום הגדרות חדשות או להציע ערך מוסף מתוך תחומי ההתמחות הנוספים שלנו, היכן שאנחנו מזהים את הצורך של הארגון או החברה.
לפעמים, רק היותנו מודעים לצרכים שלנו בתור אנשי מולטי- מאפשר לנו להבין את עצמנו לעומק ולנספק עבורנו קרקע טובה יותר מבלי שנצטרך לעזוב.
כעת נוכל לנסות להרחיב את תחומי התפקיד שלנו, לבדוק אפשרויות נוספות ובייחוד- להיות שקופים אל מול בעלי תפקידים במקום העבודה ולדברר את הצורך שלנו.
זה יכול לעבור החוצה באופן מאוד מוערך!

בצעירותי, כשהייתי בתחילת דרכי בחינוך לגיל הרך ועוד לפני שהפכתי להיות גננת מובילה, הייתי מוצאת לעצמי את הנישות שהיו "מאוד שלי" ויוצרת לעצמי עוד דרכים למצוא סיפוק מעבר לתפקיד המוגדר של אשת צוות בגן. 
בחינוך הקיבוצי, לחצר הגרוטאות יש משמעות גדולה ותורה שלמה עומדת מאחוריה. זה עניין אותי מאוד ולקחתי על עצמי את האתגר לבנות חצר משחקים כזו, המותאמת לגיל הילדים.
זה דרש ממני הרבה יצירתיות, למידה, חשיבה ותנועה.
אהבתי את הרעיון שבו אצור משהו שיוכל לשמש את הילדים לאורך זמן והרגשתי שאני מחוללת שינוי תוך כדי שאני מגשימה רעיונות יצירתיים.
בחלקים אחרים של הגן, פעלתי למען סביבה חינוכית אסתטית ונעימה בהתאם לכישורי היצירתיים והאהבה שלי לאמנות ומלאכת יד. 
כל אלה לא היו חלקים מוגדרים בתפקיד שלי, אבל הם יצרו לי עולם חדש ומעניין בתוך תפקיד שחזר על עצמו מידי יום.
הם יצרו לי סביבת עבודה מהנה שנהניתי לקום אליה בכל בוקר.

בסופו של דבר, הדרך שלנו היא הרבה יותר מאוסף של אפשרויות-
היא גם ההקשבה הפנימית, הגמישות שבחשיבה המחודשת והיכולת לבנות עולם מקצועי וחיים אישיים שמשקפים בדיוק את מה שאנחנו צריכים כדי להרגיש מסופקים ונאמנים לעצמנו.
המסע הזה, על כל פיתוליו, הוא חלק בלתי נפרד מהמהות של אנשי המולטי. ההבנה שלנו את עצמנו, היא זו שגם מעצבת את הדרך ומאפשרת לנו הרגשה טבעית ונינוחה בתוכה. 
בתוך כל אלה, הכל הופך לאפשרי.