החלקים הכואבים בחייו של מולטי
הכאב הוא חלק בלתי נפרד ממארג החיים של כולנו.
ככל שהדרך שלנו תהיה קצת שונה או אחרת, כך גוברת הסבירות שנתמודד עם אתגרים מעשיים ורגשיים שיפגישו אותנו מידי פעם עם אותו כאב רגשי.
בהיעדר מודל של דרך חיים דומה בסביבת בני המשפחה והחברים, יהיה קשה לנו לזהות את מקור הקושי הרגשי, לתת לו שם ולדעת שאנחנו לא היחידים שחווים אותו.
לפעמים התחושה היא ש'רק אנחנו מרגישים ככה' וזה יכול להוסיף לקושי וליצור תחושה של בדידות.
לכאב הרגשי יש גם תפקיד חשוב, הוא מעניק לנו לנו הזדמנות להתפתח, לרפא ולגלות אולי את הדבר הכי חשוב:
שזה בסדר.
שאנחנו לגמרי בסדר.
גם כשהכאב מציף בנו תחושה שמשהו אצלנו לא תקין ומערער אותנו לחלוטין.
הכאב יכול להתבטא בתוך מנעד רחב שבין דכדוך לדכאון ויש לו פנים מרובות.
במאמר הזה אני רוצה לתאר כמה נקודות כאב ולגעת באיזורים שבהם אנשי המולטי יכולים לפגוש בתוכם כאב, מתוך מאפיינים שכיחים של האיכות המופלאה הזאת:
היעדר ייעוד ברור
כשאנשי המולטי מסתכלים החוצה אל העולם נראה שהתנועה ה"נורמלית" של כולם היא התמקדות והתמחות במסלול אחד.
בעוד שנדמה שלאחרים יש ייעוד ודרך מאוד ברורה, תחושת חוסר הייעוד וחווית חוסר התכלית למול זה, יכולה לעורר הצפה רגשית.
לפעמים יעלו בנו שאלות קיומיות שלא תמיד יהיו מובנות לאחרים ולפעמים נמנע מלשתף בהן בכלל.
יהיו פעמים שבהן לא יהיה לנו קל למצוא תשובות מספקות במעגלים המוכרים לנו גם כשנשתף.
בדידות, תחושת חוסר ערך וזרות הם חלק מהכאב הזה.
כשלדעת יותר- הופך לתחושת חוסר
כאנשי המולטי אנחנו יכולים להחזיק ידע בכמה תחומי מקצוע, לפתח כישורים בשעות הפנאי ולחקור עולמות חדשים מתוך תשוקה נטולת רסן. ככל שנצרוך יותר ידע ונתנסה בתחומי מקצוע מגוונים, עלולה לעלות בנו דווקא תחושה של חוסר.
המחשבות שיובילו לתחושת החוסר יסבירו לנו שאם לא התמחינו רק בתחום ממוקד אחד, הידע שלנו הוא לא מספיק עמוק, מקצועי או רציני.
המחשבות (או לפעמים גם קולות ביקורת מבחוץ) יספרו לנו שאנחנו רק משחקים או, שפשוט עדיין לא התבגרנו.
הן יאותתו שמשהו חסר לנו או בנו ויטעו תחושה של "אני לא מספיק..".
מתוך כך נוצרים כל כל מיני ביטויים, כמו תסמונת המתחזה למשל, ומספיק שהם רק ילוו אותנו ברקע, כדי תחושת החוסר תצוף ותיצור כאב.
התנגדות לקולה הפנימי של התשוקה
התשוקה היא מניע מרכזי בחיי המולטי, כמו קול פנימי מכוון.
לפעמים יעלו בנו התנגדויות מול הקול הפנימי הזה והן ייצרו סתירה פנימית בין התשוקה שבתוכנו לבין ההגיון.
המחשבות האלה ינסו לכוון לדרך ה"נכונה", ייצגו את קולם של הפחדים, יציעו לנו להתאים את עצמנו לסביבה ולהמנע ככל שנוכל מלהיות שונים.
כך מצד אחד, הקול הפנימי בתוכנו ומהצד השני, קול המחשבות שמתנגדות לו.
ההתנגדות לקול התשוקה בתוכנו, עלולה ליצור תחושת החמצה או חוסר מימוש.
התמהמהות, סתירה פנימית ובלבול יכולים להיות חלק מהכאב.
רעב מול צמצום
אחד מהאתגרים שיוצרים צמצום אצל אנשי המולטי הוא האתגר הכלכלי.
יש כמה סיבות לזה: תחלופת עבודות תדירה, תמחור עבודה נמוך כבעלי עסק מרובה תחומים, הקושי לתכנן ולממש קריירה מרובת תחומים ועוד (אפשר לקרוא בהרחבה אודות האתגר הכלכלי ממש כאן).
אל מול אותו הצמצום, אנשי המולטי נמצאים גם בתוך רצון מתמיד ללמוד, לרכוש עוד מיומנויות וליצור פרויקטים שמעניינים אותם, באופן מקצועי וגם כתחביב בשעות הפנאי, אבל כל אלה דורשים מימון שלא תמיד מתאפשר כלכלית, מתוך האתגר להתפרנס כראוי.
בין שני אלו- הרעב להתפתח והצמצום שנוצר לפעמים, עלולה לעלות תחושת תסכול או חוסר אונים שגם הן ביטויים שונים של כאב.
התבוננות עצמית מתמדת
אפשר לומר שהמודעות העצמית נוכחת מאוד בחיי המולטי.
מתוך החיבור אל הקול הפנימי האמיתי שלנו מתאפשרת ההקשבה לשאלות שעולות, לשינויים הנדרשים, לתשוקה ולמקצב.
לפעמים מופיעים גם קולות שונים של שיפוט וביקורת עצמית ומתחזים לאותה הקשבה פנימית- קולות הביקורת יכולים להידמות לנו כהדרכה פנימית שמכוונת אותנו.
הביקורת מעלה בתוכנו אמונות שטבען הוא לצמצם אותנו, למשל כמו; "אי אפשר הכל" או, "לחשוב קודם כל על הצרכים שלי זה פסול".
חשיבה מרובה יכולה ליצור שיתוק, המנעות או ביקורת עצמית מבטלת- כל אלה הם גם חלק ממה שיכול להסב כאב.
המפגשים עם כל סוגי הכאב האלה, יכולים להופיע ולצוף בצמתי חיים שונים, בתוך ניהול קריירה ומול מערכות היחסים שלנו.
מתוך הראייה הרחבה והמפוקחת יותר של הדברים ובהיעדר מציאת שותפים לדרך שיביעו הזדהות עם מה שאנחנו חווים- עולה תחושת הבדידות ומזינה את ההיקש שמשהו בנו לא בסדר.
אם בבתי הספר היו מלמדים אותנו יותר התבוננות וחקירה עצמית, הכאב הזה היה מרגיש הרבה פחות בודד והרבה יותר נורמלי- ממש כפי שהוא באמת.
אתה\ה לא לבד.